להוריד את הדרמה

בגלל שהוא הרבה לצעוק ולזלזל בכולנו,

זה הוריד לי את הבטחון וכשבכל זאת התעקשתי לפנות אליו בשאלה או בבקשה,

הייתי צריכה לנשום לפני שהגעתי אליו

ולדבר מהר, לפני שנגמרת לו הסבלנות או לפני שאני אשמע מטומטמת…

זו היתה האסטרטגיה שלי- להשתמש במעט מילים כדי שהוא לא יאבד את הסבלנות ולהיות מספיק ברורה כדי שיבין ואולי יתן לי את מה שאני מבקשת.

כך זה היה עם אבא.

כשהבנתי שזה המסע שעברתי מולו כבר עברו לפחות 3 שנים מאז שנפטר.

הייתי אחרי השירות הצבאי, עבדתי בעתון מעריב על עמדת הטלפון.

עורך העיתון היה לחוץ וכעסן ובשעות שלפני סגירת המהדורה, היה הכי קשה איתו.

אני הייתי איתנה והחזקתי את ה”אני תותחית” בתוכי (אמונה פנימית שלי על עצמי ששימשה אותי כנגד האמונה השלילית שהיתה לי שאני לא מספיק טובה…)

זו היתה האמונה הפנימית שהחזיקה אותי מול הצעקות שלו.

לא נבהלתי אפילו לא לרגע.

העברתי לו את השיחות בתזמון הכי טוב שיכולתי וזהו.

לא התרגשתי משום דבר.

יום אחד, לקראת בוקר, אחרי סגירת המהדורה, הוא התיישב לידינו במרכזייה ואמר:

“תראו את הילדונת הזו” והצביע עליי “לא נבהלת משום צעקה שלי”… כולם צחקו

“מי שחי ליד אבא שלי, לא נבהל משום דבר” אמרתי…

“אני שומעת את הבקשה שלך ומנטרלת את הדרך אשר בה אתה בוחר באותו הרגע לשדר אותה” הוספתי והדיון הפסיק כשהעורך סיים את כוס הקפה שלו והתכונן לנסיעה הביתה.

אני מזמינה את כולנו לא לתת לדרמה אשר נמצאת מסביב ובנוסף למציאות, להניע אותנו.

טוב נעשה אם לנתק את “רעשי הרקע” ונראה את המהות.

במקרה של עורך העיתון בשעות שלפני הסגירה,

ניתקתי את הלחץ של העורך, המתח שהוא חי בו- ולכן הצעקות שלו,

והקשבתי רק לבקשה שלו- להעביר לו בזמן את השיחות

והשתדלתי לא לתת לו לחכות על הקו אבל גם לא לתת לאיש מכובד כמו ראש ממשלה או שר אחר לחכות על הקו.

אני מתארת לעצמי שיצא לי לטעות, אבל אחרי כל כך הרבה שנים, אני לא ממש זוכרת… אני כן זוכרת שמעולם לא התרגשתי מהצעקות ומעולם לא נתתי להן להוריד לי את הבטחון.

מה שהיה חשוב לי, כמו גם לעורך, זה להיות מחוץ למשחק הדרמה.

לא לקחת אישית את הצעקות.

להבין שמאחוריהן, יש בנאדם לחוץ וזו דרכו.

כמובן שבמקרים אחרים, אפשר לשוחח עם הבוס או האדם ולבקש יחס שונה.

במקרה המיוחד הזה, השיחה שהיתה באותו יום לקראת בוקר, היתה טובה לכל מי שהיה שם, כולל אלו שלא העזו להיות בתפקיד סגירת מהדורה במרכזייה.

אני לא אומרת שאנחנו חייבים “לסבול” יחס כזה,

אני אומרת, שאפשר להוציא את הדרמה ואפשר גם לשוחח על זה עם האדם הדרמטי ואם אפשר יהיה לשנות את היחס, נהדר.

אם לא, זו בחירה שלנו אם להישאר בתפקיד או לעזוב או לגרום לפיטוריו של הזעפן….

כל עוד אנחנו בוחרים ולא נותנים לפחד או חוסר בטחון לנהל אותנו.