כשהייאוש מציץ

מה אני עושה כשייאוש מציץ, כשבלבול מנסה להשתלט

אני מזמינה אותך להציץ בעולמי- איך אני מתמודדת ומהיכן לקחתי את זה…

כשבודהה היה נחוש להבין את הסבל ואת הדרך לצאת ממנו, הוא ישב למדיטציה של הרהור ושהייה והבטיח לא לקום, עד שההבנה “תנחת” עליו והוא ימצא את עומק השלווה.

מספרים שמארה הגיע.

ומארה, חשוב להסביר, יש כמה

יש את מארה של הבלבול, יש את מארה של השנאה ומארה של הקינאה…

כולם באו לבקר את גאוטמה אשר יבקש להבין ולכן, ישב לבלי נוע.

הפעולה שהבטיח לעשות- לשבת עד שיבין,

היתה גם הפתרון.

כשמארה של הבושה או מארה של הגאווה מגיעים, כל מה שעלינו לעשות זה לעצור.

לא להישמע למארה.

להגיד לו- “מארה. גיליתי אותך. אני יודע שזה אתה”

מארה – לא באמת קיים.

מארה הוא אשלייה.

האשלייה שאנחנו לא שלמים כפי שאנחנו.

האשלייה שאנחנו לא מספיק טובים, על כל ההשלכות של התפיסה המוטעית הזו.

בשנייה שאנחנו מגלים שמחשבה מקטינה שמגיעה אלינו אל התודעה היא בעצם מארה, היא מפסיקה להיות מחשבה והופכת להיות אשלייה ואנחנו מפסיקים להאמין לה.

תפסנו אותו- את המארה הספציפי הזה והוא מסתובב ומסתלק לו.

הולך לחפש מישהוא אחר שיאמין לו.

לכן כל כך חשוב לשבת מידי פעם בשקט ולתת למחשבות לצוף. להרהר באמיתות המחשבות והרגשות ולחפש את מארה.

זה כמו ‘לחפש את אפי’ (בציורים השונים).

ברוב המקרים יש לנו כמה מארה עיקריים ועקשניים. יכול להיות מארה של- ‘לא מספיק טובה’. יכול להיות מארה של הבושה או מארה של הגאווה.

ככל שנתפוס את מארה יותר פעמים, הוא יגיע לעתים רחוקות יותר ונתפוס אותו יותר מהר, כך שהאשלייה תהיה קצרה יותר ועל כן יהיו לנו יותר דקות של הווייה של מי שאנחנו באמת, במהלך היום.

לסיכום-

כשאנחנו מרגישים שמשהו חוסם אותנו,

שאנחנו לא מצליחים לעשות או להגיד,

להשיג או להתקדם,

בואו נעצור.

נבחן מה חוסם אותנו.

כשנגלה את המחשבה, הרגש, האמונה שחוסמים אותנו,

נבחן אותם

מתוך הבחינה, נראה שזה בעצם – מארה.

נגיד לו: “גילינו אותך מארה”

ואז פשוט נמשיך.

בהצלחה במשימה

ו… אני כאן לכל שאלה. תוכלו להגיב כאן למטה ואני אענה בשמחה. אפשר לבקש שלא אחשוף את התגובה באתר.