בתוכנו

(מתוך הספר שהולך לצאת בשנה הקרובה)

אלוהים בתוכנו.

אלוהים זה הטבע האמיתי שלנו.

בצלם אלוהים נבראנו, אומרים ביהדות.

אלוהים זו האהבה שאנחנו בפנים.

אבל מעל למקור הזה, למעיין הזה בתוכנו, כיסינו את עצמנו בשכבות שכבות של “הגנה” בגלל פעמים שנפגענו בהם בעבר.

בכל פעם שהתאכזבנו וכאבנו, סגרנו עוד אשנב, שמנו עוד קיר הגנה והיום כאשר אנחנו בוגרים מספיק, בכל פעם שאנחנו מסוגלים, אנחנו מוזמנים על ידי החיים לפתוח את האשנב, להפיל את החומה ולהתמודד עם הצער, הכאב, הכעס ומגוון הרגשות שהדחקנו כשזה היה גדול עלינו.

כיוון שאין מנוס מהתמודדות ועמידה מול האכזבות והפגיעות, אז ההזדמנויות שאנחנו מקבלים בבגרותנו, הן בעצם לכאוב את מה שלא יכולנו לכאוב בעבר.

וכך בעצם החיים מביאים לחיינו מקרים קשים כמו אובדן, אנשים שמכאיבים לנו, שמאכזבים אותנו, שפוגעים בנו.

ואם אנחנו שוב רואים את זה מתוך זוית של קורבן, “אכלנו אותה” שוב.

אם אנחנו נראה את כל זה מזווית אלוהית ענווה שזו עוד הזדמנות שלנו לתקן את התגובה שלנו ומתוך כך, נכאב, נבטא את מגוון הרגשות, בלי להאשים, אז בעצם נקבל שעלינו לחוות את מה שקורה עכשיו כדי להתגבר על זה כדי להתיישר מול מה שקורה וכך להתיישר עם האהבה בעולם ולא עם בורות של מעגל קורבן – תוקף.

זה אומר- לקחת אחריות על מעשים, לשלם את המחיר עליהם, לבטא את הרגשות באופן אותנטי ולא מאשים, מתוך הבנה שכל דבר בעולם הזה הוא הזדמנות ללמוד בדיוק את זה.

להפוך מקורבן לאחראי, מבור לחכם ומפוחד לאוהב.

לקבל את ה”רע” וה”טוב” באותה מידה של קבלת פנים.

כאשר אנחנו מקבלים את ה”רע” וה”טוב” באותה מידה של שמחה, בעצם אנחנו במידה רבה מבטלים את היותם טובים או רעים.

ואז, הכל בסדר.

כשיש “קנס” משלמים ועובדים עוד כמה שעות כדי שזה לא יחסר בתקציב החודשי.

כשזוכים בפיס, שומרים קצת בצד, תורמים למי שצריך שומרים על ענווה מתוך הבנה שכלום אינו מובן מאליו.

וכמו בעניינים כספיים, כך בדיוק גם בענייני מערכות יחסים, שם נחוות אכזבות, פגיעות, אהבות, נתינה, קבלה.

כשהגישה שלנו היא שבתוכנו אנחנו אלוהיים וטהורים, אפשר לאמץ התנהלות והתנהגות תואמות לכך.

להזין את הגוף במזון מכובד ומכבד, פיסית, מנטלית, נפשית, רגשית, רוחנית.

ללכת באופן שמכבד את האלוהי בתוכנו,

לדבר בצורה מכבדת את עצמנו ואת האחרים,

לאכול מה שישאיר את הגוף הפיסי במצב של כבוד, בריאות, חוזק, חוסן.

להתנהג אל עצמנו ואל האחרים שגם הם בעצם אלוהיים, גם אם הם לא יודעים זאת.

כאשר אנחנו פונים אל האלוהי בתוכם, אנחנו מתייחסים לבורות שפועלת מתוכם כאל נטע זר ולא הטבע האמיתי שלהם.

אנחנו יכולים בקלות יתרה להיות בחמלה לבורות שבאחר מתוך חמלה לבורות בתוכנו.

בכולנו חיה וקיימת גם הבורות.

 בדיוק מעליה אנחנו רוצים להיות. לא לתת לה לפעול ברוע, בקינאה, בצרות עין, בפחד ובשנאה.

לראות שזה מציץ בתוכנו ומתוכנו אבל לא לתת לזה להתבטא.

להיפך, לבטא את האהבה שנמצאת לפעמים עמוק  מאוד בפנים מוחבאת מאחורי אותן חומות הגנה. חומות הגנה שבנינו כי נפגענו ולא היה בכוחנו להתמודד אבל עכשיו התבגרנו. אנחנו יכולים לכאוב ולשחרר.

לכאוב ולשחרר עד שנגיע לחופש אמיתי שלם ומושלם.

צעד אחרי צעד, ללא שיפוטיות לאותן פעמים שבהם ניפול חזרה לקורבנות, לבורות, לרוע, לקינאה ולשנאה.

כשנשים לב שנפלנו, נקום ונמשיך ללכת לכיוון האהבה. האושר הרוגע והשלמות.