גיתה כותבת....

יש לנו איזה אוטומט בתוכנו שהפחד מביא. אוטומט שמבקש שלא נשים את כל הביצים באותו סל. מה זה אומר? זה אומר שאנחנו לא נתמסר כל כולנו למשהו אחד בלבד אלא תמיד נשאיר אופציות...

התמסרות

יש לנו איזה אוטומט בתוכנו שהפחד מביא.

אוטומט שמבקש שלא נשים את כל הביצים באותו סל.

מה זה אומר?

זה אומר שאנחנו לא נתמסר כל כולנו למשהו אחד בלבד אלא תמיד נשאיר אופציות…

מצד אחד אנחנו לא מתמסרים עד הסוף רק למורה אחד או לדרך אחת

מצד שני אנחנו כן מבקשים מהבן זוג שלנו, מההורים שלנו, מהילדים שלנו ומהחברים שלנו שיסמכו עלינו ולפעמים אנחנו רוצים שהם ימצאו את כל מה שהם צריכים רק אצלנו.

שיפסיקו לחפש דברים נוספים שם בחוץ.

הפחד שנמצא שם ולא מאפשר לנו לשים את כל הביצים בסל אחד הוא הפחד מאכזבה ומנפילה.

אם יש לי כמה ביצים בסל נוסף, לפחות יהיה לי אותם אם סל אחד יפול.

אבל דווקא ההתמסרוות הטוטאלית לדבר אחד היא זו שבסופו של דבר תוציא אותנו לחופשי.

היא זו אשר בסופו של דבר תיפתח לנו את השער הפנימי לחופש שהוא אנחנו הפנימי העמוק ביותר.

 האנחנו הפנימי והעמוק ביותר מתגלה וזורח כאשר אנחנו באמת סומכים.

כי כאשר אנחנו סומכים, כל הקירות נופלים. הקירות שנמצאים שם כדי להגן עלינו נופלים, כי אין בהם צורך, שהרי אנחנו סומכים ועל כן לא פוחדים להיפגע.

כאשר אנחנו סומכים עליו עצמו. על האני הפנימי, האמיתי

ועל הדרך, הנתיב.

אנחנו סומכים על האני האמיתי שלא משנה מה יקרה, הוא ידע להתמודד ולא ימות.

ואנחנו סומכים על הדרך שתביא לנו רק מה שיקדם אותנו ולא שום דבר שיפיל אותנו.

אלא שהפחד כל כך גדול שהוא יצר אשלייה והאשלייה שנוצרה משכנעת אותנו שאנחנו זה הדבר המוגבל הזה שנקרא לו המיינד.

המיינד לא לוקח סיכונים מיותרים והוא מחשב את הסיכונים שלו.

לכן הוא לא שם את כל הביצים בסל אחד.

אבל זה בדיוק מה שמונע מאיתנו להשתמש בכל החכמה הפנימית ובכל הרצון החופשי שלנו בכיוון אחד.

כשאנחנו מחלקים את הכוחות שלנו לסלים שונים, כלומר: לכיוונים שונים, לשערים שונים,

אנחנו מפספסים את כל הכיוונים כי אין אף כיוון או שער שמקבלים מספיק כוח בשביל להיפתח.

הכוח שלנו מתחלק.

אנחנו צריכים את כל העוצמה שלנו בשביל לפתוח את שער החופש הפנימי.

להתמקד במורה שלי ורק בו.

להתמקד בדרך שבחרתי ורק בה.

ואז רק ללכת בנתיב שבחרתי, זה מה שיפתח את אותו שער פנימי שמפריד בין האשלייה לאמת.

זה שער שיימס כאשר אהיה ממוקדת ואתן את כל כולי.

כי האמת היא שאין באמת שער.

השער או ההפרדה גם הם חלק מהאשלייה

שרק טוטאליות ממיסה.

טוטאליות אשר מגיעה מביטחון אמיתי.

ביטחון אמיתי שמגיע רק ואך ורק מאהבה.

(לעומת פנאטיות שמגיעה משליטה)

כדי להיות אהבה,

יש צורך לסגור את השער לשינאה עצמית.

שינאה ופחד באים יחד.

הדבר שממיס פחד ושינאה הוא אהבה.

אהבה לעצמי

שמתבטאת הכי בהיר דרך האהבה שלי למורה שלי באמצעות ההתמסרות הטוטאלית אליו.

המורה הוא גזע העץ עליו אני שטה בנהר אל האוקיינוס עד שאתפוס שאני עצמי האוקיינוס וכך גם המורה.

ההתמסרות לדבר אחד היא אשר תסיר את העורלה מעינינו ונוכל לראות את האמת.

את עצמנו האמיתי.

כי האמת היא אחת וזה לא משנה למה נתמסר.

אני מתמסרת לגורו שלי.

את למורה שלך

אתה לטבע

והוא לרוח הגדולה.

עצם ההתמסרות היא שמובילה אל התפיסה שאין באמת הבדל וכל הדרכים והמורים מצביעים על אותה אמת.

עצם ההתמסרות היא העניין ולא מושא ההתמסרות,

כמובן שכל עוד מדובר בהתמסרות טוטאלית מאהבה ולא בפנטיות מתוך פחד וצורך בתחושת ביטחון על ידי שליטה.

 כשזה בא מאהבה לאהבה,

אין לנו צורך בעוד משהו

כי הדבר שאנחנו מתמסרים אליו, מעניק לנו כל מה שאנחנו צריכים באמת

והחווייה שלנו תוך כדי צעידה, היא של מלאות ושלמות עד שנגיע להתממשות באלוהות שהיא השיא של אותה מלאות ושלמות – מושלמות אמיתית.

כאשר אני אישית חוויתי ספק בכל זה, וספק בגורו שלי,

הגורו שלי זיהה אותו- את הספק

וסיפר את סיפורו של אחד הגורואים שהוא פגש בחייו.

גורו מהננד אווידוד קיבל מהגורו שלו מנטרה ואיתה הוא יצא לדרך הרוחנית שלו. הוא התמסר לגמרי לגורו שלו ולתירגול שקיבל ממנו. לאחר כמה שנים, הוא הגיע להארה. כאשר הגיע להארה, הוא הבחין בזה שהגורו שלו בכלל לא מואר. עדין הוא המשיך להקפיד לתת למורה שלו את הכבוד כפי שנהוג לתת כבוד בהודו. בכל חג גורו שנקרא, גורופורנימה, הוא הגיע לחלוק למורה שלו כבוד.

הסיפור הזה מבאיר בדיוק את הנקודה הזו. שמדובר בהתמסרות ולא במושא ההתמסרות כי ההתמסרות מעבירה אותנו תהליך פנימי של שחרור מימד באגו והשחרור הזה באגו הוא שמאפשר לנו להגיע להארה רוחנית. הוא זה אשר מאפשר לנו להרפות מצורך בשליטה לשם ביטחון אל הביטחון האמיתי מתוך אהבה שסומכת שהכל בסדר ושהחיים תמיד בעדנו ועלינו רק להתמסר ולהגיד כן לכל מה שהחיים מציעים לנו.

כמובן שאם מישהוא מכה אותנו אנחנו לא נישאר לקבל עוד מכות אלא נבין את זה כשיעור שעלינו ללמוד.

העניין הוא לא להתנגד ולא להתלונן על המכות ועל זה שמי שמכה אותנו נמצא בחיים שלנו אלא לקבל שזה נמצא שם כדי שנלמד.

אולי נלמד להעמיד גבולות או להוציא את עצמנו מהמצב או נבין שזה נכנס לשביל שלנו כי היתה לנו שם קארמה לנקות ואנחנו מודים שהתאפשר לנו לנקות אותה. אנחנו מודים למי שהגיע להכות אותנו כי באמצעותו אנחנו מנקים את מה שעלינו לנקות.

אנחנו לא קורבנות.

אנחנו מלכים ומלכות שמקבלים בדיוק את מה שאנחנו צריכים כדי להתקדם ולצמוח.

ולאן אנחנו מתקדמים וצומחים?

לכיוון האני הפנימי העמוק ביותר שהוא אנחנו ושאפשר בהחלט לקרוא לו האלוהי.

ההתמסרות שלנו לאמיתו של דבר היא בדיוק לאותו אני פנימי עמוק.

לאלוהי בתוכנו.

כאשר אנחנו מתמסרים לאלוהי בתוכנו, אנחנו מקבלים גישה אליו ואנחנו יכולים להתחבר אליו ולהיות אחד איתו.

האני המודע, המיינד, הלב- הכל הופך לאחד, לאלוהי.

הזדמנות לשתף לעולם

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד ממה שגיתה כותבת

Uncategorized

התמסרות

יש לנו איזה אוטומט בתוכנו שהפחד מביא.

אוטומט שמבקש שלא נשים את כל הביצים באותו סל.

מה זה אומר?

זה אומר שאנחנו לא נתמסר כל כולנו למשהו אחד בלבד אלא תמיד נשאיר אופציות…

Uncategorized

שלוש רמות חיים (לאושר)

מעטי מעט מדברים על רמות החיים השונות שאנחנו יכולים לחיות פה על פני האדמה.

כולנו חיים יחד ונדמה לנו שאנו חווים את אותו הדבר אבל לא כך הוא.

אנחנו חווים את אותה היסטוריה, כל אחד ואחת ממקומו ומקומה.

ואינני מדברת על המקום הפיסי אלא על המקום התודעתי.

אני רואה שלוש רמות של חיים והתבוננות על החיים.