השבוע ראיתי סרט על מרגלים וגופים מדיניים שהשם שלהם בנוי מאותיות ואף אחד לא באמת מסביר מה הם עושים שם.
הדמות המרכזית עשתה כל שביכולתה כדי לעשות את העבודה באופן מקצועי ועדין עם כל הנוגעים בדבר.
אבל הוא שכח דבר אחד וזה “דפק” לו את כל העבודה.
הוא שכח להתייחס בכבוד לקולגות מכל הגופים.
הוא זילזל בהם לאורך כל הדרך, דיבר אליהם בשחצנות ובעצם ההתנהגות הזו, הוא פתח חזית מול האגו שלהם.
בסוף הסרט, הוא מקבל את התשובה של האגו שלהם וכל מה שנשאר לו כשהם משתלטים לו על המבצע זה להגיד או יותר נכון לצעוק:”שיט!” העיניים המרחמות של המזכירה שלו לא הועילו. הוא נכנס לרכב שלו ונסע.
הרבה אנשים ניזוקו מהכישלון שלו לנהל את המבצע עד הסוף. הרבה אנשים סמכו עליו ונפלו.
אנחנו לפעמים שוכחים משהו כל כך פשוט- להיות נחמדים לכולם. להיות שווי ערך עם כולם.
וכשאנחנו שוכחים את זה אנחנו פותחים מערכה מול האגו כי זה רק האגו שלנו שמסוגל להיות נוקשה, מבקר, שופט ומזלזל. וכשיש מלחמה בין אגו לאגו יש רק מפסידים.
מה שלמדתי מהסרט הזה הוא לזכור תמיד את מי שנמצא מולי.
הוא לא פחות ולא יותר מימני.
אם הוא מזלזל, להבין שזה רק האגו שלו ופשוט להראות לו שאפשר אחרת.
אם אני תופסת את עצמי בזילזול אז להפסיק את הפעילות הזו של האגו שלי ולפתוח את הלב.
חיבוק גדול,
גיתה
