יש אנשים שדואגים להיות עסוקים בעשייה כל הזמן כדי שלא יהיה להם “זמן לחשוב”. 

יותר קל להיות עסוקים מאשר לעצור ולהתבונן על החיים, על המחשבות, על הרגשות, לא כל שכן, להרגיש.

יש אנשים שחושבים שאם הם עסוקים, זה אומר שהם חשובים ויש כאלה שעיסוקים רבים מובילים אותם להאמין שהם מצליחים.

בגיל 14, כאשר הייתי בכיתה ח’, במסיבת הסיום גיליתי שעבורי, להיות עסוקה ובלי מספיק זמן לכל המשימות, זה נחשב להצליח.

יש לנו איזה אוטומט בתוכנו שהפחד מביא.

אוטומט שמבקש שלא נשים את כל הביצים באותו סל.

מה זה אומר?

זה אומר שאנחנו לא נתמסר כל כולנו למשהו אחד בלבד אלא תמיד נשאיר אופציות…

מעטי מעט מדברים על רמות החיים השונות שאנחנו יכולים לחיות פה על פני האדמה.

כולנו חיים יחד ונדמה לנו שאנו חווים את אותו הדבר אבל לא כך הוא.

אנחנו חווים את אותה היסטוריה, כל אחד ואחת ממקומו ומקומה.

ואינני מדברת על המקום הפיסי אלא על המקום התודעתי.

אני רואה שלוש רמות של חיים והתבוננות על החיים.

אושר זה שביעות רצון בכל רגע מכל מה שקורה. כדי להגיע לשביעות רצון, יש לבטוח שהכל מדוייק. כדי לבטוח שהכל מדוייק, צריך להפסיק להילחם והרי לנו הביצה והתרנגולת…

כל כך הרבה א.נשים “רודפים” אחרי אושר או עושים דברים כדי להגיע לאושר.
האם זה כלל אפשרי?

שמעתי פעם מורה אומר שכשהגאווה מתמוססת, הגוף מתרוקן והנשמה לא מצליחה להחזיק אותו לבד.

כאשר אנחנו מקבלים את ה”רע” וה”טוב” באותה מידה של שמחה, בעצם אנחנו במידה רבה מבטלים את היותם טובים או רעים.

אלו השקרים הקטנים שאנחנו מספרים לעצמנו
שלפעמים מהווים החסימה הכי גדולה שלנו להצלחה.

אחד הדברים החשובים שלעינו להבין זה שכדי להשקיט את הקולות שיש לנו בתוכנו אבל שהם לא באמת שלנו אלא קולות שאימצנו, עלינו דווקא להקשיב להם, להיענות לבקשותיהם, ולתת להם מענה הולם.

הלב חושב מתוך רעננות של הרגע הזה. הוא איננו משחד ואיננו משוחד. הוא רואה ועושה אמת. ככל שנהיה יותר בלב, נהיה מאושרים