אושר זה שביעות רצון בכל רגע מכל מה שקורה. כדי להגיע לשביעות רצון, יש לבטוח שהכל מדוייק. כדי לבטוח שהכל מדוייק, צריך להפסיק להילחם והרי לנו הביצה והתרנגולת…

כל כך הרבה א.נשים “רודפים” אחרי אושר או עושים דברים כדי להגיע לאושר.
האם זה כלל אפשרי?

שמעתי פעם מורה אומר שכשהגאווה מתמוססת, הגוף מתרוקן והנשמה לא מצליחה להחזיק אותו לבד.

כאשר אנחנו מקבלים את ה”רע” וה”טוב” באותה מידה של שמחה, בעצם אנחנו במידה רבה מבטלים את היותם טובים או רעים.

אלו השקרים הקטנים שאנחנו מספרים לעצמנו
שלפעמים מהווים החסימה הכי גדולה שלנו להצלחה.

אחד הדברים החשובים שלעינו להבין זה שכדי להשקיט את הקולות שיש לנו בתוכנו אבל שהם לא באמת שלנו אלא קולות שאימצנו, עלינו דווקא להקשיב להם, להיענות לבקשותיהם, ולתת להם מענה הולם.

הלב חושב מתוך רעננות של הרגע הזה. הוא איננו משחד ואיננו משוחד. הוא רואה ועושה אמת. ככל שנהיה יותר בלב, נהיה מאושרים

כשאנחנו לא יודעים, לפעמים נכון להסתכל מזווית חדשה ולראות את כל הסיפור ממקום אחר ועם מטרה אחרת

כשאני מתחייבת, זה משהו מתוכי שמתחייב. הלב שלי שפשוט נמצא שם ומוכן לוותר על כל שאר הדברים כדי להתמקד בדבר האחד. כשאני מתחייבת זו אני שעושה את ההבטחה ואת הפעולה בעקבות כך.

אחד השלבים הוא להגיע למתג שמעביר מאוטומט לידני. מפסיקים לפעול מתוך אוטומט ומתחילים לבחור באמת את עצמנו בתוך המסע. לא רק את העשייה שלנו אלא גם את המקום מימנו באה בחירת העשייה.

נקודת האפס היא אותה נקודה שנחזור אליה בסוף אבל עם תובנות ועם כלים ובעצם במצב הווייתי שונה לגמרי.

מצב הווייתי שלא יכולנו להגיע אליו אילו נשארנו בנקודת האפס.

נקודת האפס במעגל החיים הפכה להיות נקודת ה-360 מעלות בסוף המסע שלנו.

אותה נקודה- שם שונה. מצב הווייתי שונה.

הטווס פורס את נוצותיו והטווסה בוחרת להזדווג עם בעל הנוצות המרובות ביותר. אף אחד מהם לא צנוע אבל הם כן שומרים על ענווה. הם פשוט שמים את עצמם כפי שהם. על אומנות הענווה

להיות נחמד לכולם. לכבד ולהעריך כל אחד באשר הוא. מה זה אומר עלינו?

ככל שמתקרבים אל המורה, נעשה יותר קשה, והמורה נשמע לתלמיד יותר ביקורתי. ככה זה כשמתקרבים אל האמת.   יש משהו שאנחנו “מאבדים” בדרך אל האור,

לפעמים מה שאנחנו יודעים מכאן זה לא מה שאנחנו יודעים משם. חשוב להישאר פתוחים לאפשרות שאנחנו לא באמת יודעים

הראי שעל הקיר עונה את האמת בלי להתבלבל.
ולא תמיד נעים לראות מה יש בו באמת כרגע. כי יש רגעים שלא רואים בו את מי שאנחנו באמת אלא את הצל שלנו. את ההתנהגות שלנו שנובעת מפחד להיפגע שוב.

הקולות בתוכנו יכולים לגרום לנו להוריד לעצמנו את הבטחון העצמי. אנחנו יכולים להכיר אותם טוב יותר ולהעלות לעצמנו את הבטחון בנו ובחיים

האם אני מאושר? האם אני מאושרת? האם אנחנו בוטחים? האם אנחנו באמת בוטחים? או רק כשזה משהו שאנחנו יודעים?

כדי לאשר, חשוב לדעת מה אנחנו מאשרים ולכן נפתח את הכישורים של ההקשבה לכל הקולות בתוכנו ומחוצה לנו ונלמד להנהיג ולהוביל מתוך הלב

הסמכות לאושר כאן ועכשיו נמצאת בידיים שלנו. חשוב שנדע איך לקחת את הסמכות ומה לעשות איתה

כאשר אנחנו מוצאים אותו, אנחנו מפסיקים להתלונן. אנחנו שבעי רצון מכל מה שקורה ואנחנו בעשייה בשמחה

להגיד תודה גם כשדברים לא מושלמים מצריך מאיתנו לקבל

לכבד שווה להעריך ושפע מגיע עם כבוד למה שיש ועם ידיעה שתמיד יהיה בדיוק מה שצריך

להיראות מכובד, להיות אצילים ולכבד את החיים. כבוד שיביא עימו אצילות ויעשה את כל העבודה שווה את המאמץ

מתי אני מתעקשת ומתי אני נחושה, זו שאלת המיליון דולר בנושא.

להכניס בכל פעם הרגל נוסף עד שהמדיטציה תהפוך להיות החיים שלנו והחיים שלנו למדיטציה

לפעמים בדייסת החיים, יש דברים לא טעימים. אבל לא חייבים לזרוק את כל הדייסה…

מדיטציה היא לפעמים כמו דייט בפאב רועש.
אנחנו רוצים לנטרל את הרעשים בסביבה כדי להיות בקשב לבן או בת הזוג…כך בדיוק במדיטציה

את זרעי הירקות והפירות, אנחנו צריכים לזרוע ולטפח, העשבייה מזריעה את עצמה

מה אני עושה כשייאוש מציץ, כשבלבול מנסה להשתלט?

אני מזמינה אותך להציץ בעולמי – איך אני מתמודדת ומהיכן לקחתי את זה…

קיבלנו עיניים כדי לראות את מה שנגד עינינו וקיבלנו לב כדי לראות ולחוש גם את מה שנסתר ועלינו לעשות צעד כדי לגלות.

כשאנחנו מורידים את הדרמה, אנחנו נשארים עם הדהרמה- המהות של הדברים

כשיש לנו התנהגות מסויימת שחוזרת על עצמה ואנחנו לא מרוצים מימנה.

בדרך כלל נגלה שיש לנו סוג של תבנית.

התפקיד שלנו הוא להתעורר ללמוד דרך אחרת הרבה יותר קלה ונעימה ברגע שמגיעים

אנחנו כל כך פוחדים לצאת כמו הורים שלנו שלרוב הדבר שאנחנו כל כך פוחדים מימנו, מתממש בחיינו בלי ששמנו לב שזה הולך לקרות.
אבל אנחנו לא הילדים של ההורים שלנו.
אנחנו הילדים של אלוהים.

אנחנו שוכחים לקחת לנו זמן של כ ל ו ם
ואז אנחנו מתפלאים שאנחנו מלאים, עמוסים, עצבניים, עייפים ו”חייבים לברוח לאיזה מקום רחוק מהכל” מידי פעם.

פעם הסתובבת עם מפה והגעת לאן שחפצת כי הכל היה די יציב בעולם.
היום, יותר מומלץ לקחת מצפן.
מהו המצפן שלך? ואיך להתכייל עליו?

הנמלה הכינה את עצמה כל השנה וצברה כל מה שצריך כדי להתמודד עם הסערה.
הנמלה הכינה את המצבורים שלה כדי שהסערה לא תשפיע על איכות החיים שלה.
כך בסערת גשמים ורוחות, וכך גם בסערת רגשות.

הוא חיפש את העץ המושלם אשר יביא לו פרנסה טובה מבלי להזיק ליער.
ואז קרה לו מה שקורה לעתים לכל אחד מאיתנו….

בסיפור הבא, נלמד איך לחזור לכאן ועכשיו

מי שקיצוני לצד כלשהוא,
יש לו קהל ברור

מי שהולך באמצע, לפעמים מוצא את עצמו לבד
זה לא “מעניין” מספיק, זה “רגיל”,
אין עליות ומורדות ואין דרמות בדרך האמצע.

אם נתעסק בבריאות, בשלום ובהבנה של האחר,
תמיד יהיה מי שיבין אותנו
ותהיה כבר חווייה של שלווה.

פתאום שמתי לב שלא עלה על דעתי שהיא, או כל אדם אחר- לצורך העניין, יעשה דבר כזה. רעדתי כולי