אמרו עליי פעם שאני קיצונית.
שאני הולכת עם כל מורה שאני בוחרת- עד הסוף,
אני לומדת את תורתו כמו היתה תורה מסיני
אני עושה כל מה שהוא אומר לי במדוייק
וכך מורה אחרי מורה
וברגע אחד אני גם עוברת למורה הבא.
בעיניי זה לא קיצוני כמו שזה – ללכת עד הסוף עם כל דבר שאני בוחרת.
זה מאפשר לי לדעת שאני עשיתי את הכל במדוייק כדי להבטיח את מה שאני רוצה או את מה שהמורה מבטיח.
אני ושה את כל מה שתלוי בי כדי שזה יעבוד.
אם יעבוד- מעולה.
אם לא יעבוד- לפחות אני עשיתי הכל וזה רק יעיד על כך שאולי זה לא הזמן או לא המורה הנכון לי.
ולמה זה חשוב? כי אם יהיה לי ספק בעצמי, זה יאכל אותי כמו סרטן בבטן.
אם אני לא אעשה את הכל במדוייק ולא אתן את ה-100% שלי, המיינד שלי תמיד יוכל להגיד לי: “יכולת…””
אם היית עושה את זה כמו שצריך…אולי זה היה עוזר לך…”אז כשאני עוקבת אחר ההוראה של המורה שלי במדוייק, אני תומכת בעצמי ואני תומכת בריפוי שלי, בזמן התהליך ולאחריו גם כן

קיצונית?
לא הייתי אומרת.
הולכת עד הסוף ומבטיחה שאת החלק שלי אני נותנת במלואו- כן

ועוד איך כן