רק כשאנחנו הופכים להורים אנחנו באמת מעריכים את ההורים שלנו
רק כשאנחנו מגיעים לגיל העמידה ומתחילים גלי החום, אנחנו מעריכים את ההורמונים
רק כשמישהוא אהוב הולך
אנחנו מעריכים את הנוכחות שלו או שלה
אני חושבת שכבר הספקנו ללמוד
ושווה לעלות כיתה בעניין הזה
ולהודות על מה שיש כשיש
להודות על כל “המובן מאליו”
על תיפקוד הלב, ההורמונים, כלי הדם, המערכת העצבית
על זה שיש לנו אוכל על השולחן ומחסה
זה לא סותר את הרצון לגדול, להיות יותר בריא יותר מדוייק יותר עשיר
זה רק אומר שאנחנו בהודייה על מה שיש
ומהנקודה הזו הולכים לעוד
ולא מתוך חוסר הערכה או חוסר כבוד למה שיש
אלא מתוך אותו כבוד עצמו
לעצמנו ולמימוש שלנו בצורה הכי נוחה והכי שמחה שאפשר.
א.נשים רבים חוששים להודות למישהוא מתוך המחשבה שאם אנחנו מודים,
זה אומר שאנחנו אומרים שהכל מושלם והאדם עשה הכל מושלם ואין לנו אפשרות לבקש משהו נוסף ממנו.
המחשבה הזו, ייתכן שהיא שגויה,
אנחנו יכולים להודות למישהוא,
להודות על משהו
ועדין לבקש דברים נוספים,
לבקש לתקן משהו בעשייה שעליה הודינו
ואפילו לבקש עוד דברים.
הודייה איננה סוגרת את הסיפור,
היא הרבה פעמים אפילו פותחת.
לחיי ההודייה,
גיתה
