ביקשתי ללמוד גם אם זה יפגע באגו שלי, בגאווה, ב”כבוד”.
שיעורים רבים בחיים שלנו עוברים דרך הראי.
הראי שעל הקיר עונה את האמת בלי להתבלבל.
ולא תמיד נעים לראות מה יש בו באמת כרגע. כי יש רגעים שלא רואים בו את מי שאנחנו באמת אלא את הצל שלנו. את ההתנהגות שלנו שנובעת מפחד להיפגע שוב.
השבוע יצא לי להתעצבן. ראיתי איך אני קודם כל מנסה להתחמק מאחריות ומאשימה את המצב ההורמונלי בגוף שלי. כשהודיתי בפני עצמי שזה לא זה, עברתי להאשים את האחרים בעצבים שלי. “זה הם!”
אבל עדין היה קול הגיחוך בתוכי שטען שזו לא התחנה הסופית של האוטובוס הזה. ואז העזתי להסתכל בראי.
וכשעזתי, ראיתי שזה המשחק הזה של המיינד שלי שנקרא- האשמה ואשמה. להאשים אחרים ולהרגיש אשמה.
אני מכירה את האשמה הבסיסית של חיי ולכן מייד צללתי לשם.
צללתי כמו להוציא את הפנינה מהצדף במקום הכי עמוק באוקיינוס. לקחתי הרבה אויר, ירדתי פנימה אבל לא הספקתי. ואז עליתי, לקחתי שוב אוויר וירדתי עד שהצלחתי להגיע לצדפה, לפתוח אותה ואת ההאשמה העצמית הזו שאומרת שלא מגיע לי. פתחתי והוצאתי את הפנינה שאמרה לי – את מקסימה ומגיע לך הכל ואת אהובה ואוהבת והכל בסדר.
עם הפנינה הזו עליתי על פני מי האוקיינוס.
לרגע הייתי רגועה ומסופקת אבל אז המשיך הקול המאשים שעכשיו מרגיש מושפל. הקול של האגו. הוא מרגיש מושפל כי תדמית המושלם שלו נשברה לעיניי כל.
“איך קורה כזה דבר?” הוא שואל. “איך יכולת להרשות לחומה שלי ליפול כך? איך יכולת להתעצבן ליד אנשים אחרים? איך יכולת לגלות ‘סודות’ שלי?”
“כי אתה לא אמיתי. אתה אשלייה. אשלייה שנראה שהיא גורמת לי להרגיש טוב כשלמעשה היא רק מלחיצה, כי צריך לשמור על פאסון של מושלמת כל הזמן וזה ממש גורם למתח ולאי יכולת להתבטא בחופשיות.
לפני כל עשייה או דיבור, אני צריכה לחשב מה נכון ולא יפגע בך ולוודא שזה מתאים למושלמות שאתה כל כך חושב שנחוצה בחיים האלה.
לא עוד!
אני מוכנה להקריב אותך למען שלווה וחופש!”
כך אני אומרת לאגו ולגאווה והשקט שב.
גיתה באהבה
