בכתה ו, שאלה המורה שאלה.
כל הכתה “ידענו” את התשובה.
המורה עברה תלמיד תלמיד ופתאום אחת התלמידות נתנה תשובה שונה.
אני לא זוכרת את השאלה וגם לא את התשובות השונות.
אני רק זוכרת שכולנו צחקנו עליה. על זויה שענתה תשובה שונה מכל הכיתה.
ואני זוכרת אותי אומרת למורה שאם הרוב המוחץ חושב כך, אז אנחנו צודקים ו-היא, טועה.
המורה חייכה חיוך שכולו אומר: אתם כל כך בטוחים…בטוחים?….
הרגשות המעורבים של כעס, שנאה ובושה היו כל כך חזקים עבורי, שאני זוכרת את זה עד היום, 40 שנה אחרי
המורה המשיכה את החיוך במילים: לפעמים הרוב לא צודק או באמת יודע
.
כעסתי על עצמי שהייתי יהירה.
שנאתי את זויה שידעה את התשובה הנכונה למרות שלא היתה בין המבריקים בכיתה
והתביישתי שאני חושבת ומרגישה את כל זה.
היום אני שמחה
כי זה היה הרגע שלמדתי שאני לא באמת יודעת.
רגע אשר בו למדתי להקשיב
ולהגיד את דעתי כדעתי בלבד ולא כאמת בלעדית.
גם כשאנחנו בטוחים, לא חייבים להתריס
ותמיד להשאיר מקום לאפשרות שאנחנו אולי יודעים משהו עם המידע שיש לנו ברגע זה
אבל זה לא חייב להיות כל המידע ולכן מה שאנחנו חושבים שנכון יכול להתברר כלא כל כך נכון או לא הדבר היחידי שנכון, ברגע שעוד מידע יגיע אלינו.
אם עולה לכם חשש שאני מכוונת לחיים של הססנות, אז לא.
בכל רגע נתון אנחנו יכולים לבחור לעשות את מה שנראה לנו נכון בבטחון מלא.
מה שאני למדתי זה לעשות מתוך בטחון אבל לא מתוך יוהרה שזה הדבר היחיד שנכון.
סביר שאני אטעה עוד הרבה פעמים,
ואני עדין אעשה בבטחון מלא ועם פתיחות לגלות בכל רגע משהו חדש שיטה את הכף לכאן או לכאן.
כשיש בחירה או החלטה אשר קשורה בחיים או מוות, יש עוד עניינים שנכנסים לתמונה וכל עניין לגופו.
האמירה שלי היא כללית והשיעור שלי גם הוא היה כללי ועבורי היה שדרוג שלי עצמי בתפיסה ובהבנה שלי אותי ואת הסביבה שלי.
גיתה
