גיתה כותבת....

בין צניעות לענווה

הטווס פורס את נוצותיו והטווסה בוחרת להזדווג עם בעל הנוצות המרובות ביותר. אף אחד מהם לא צנוע אבל הם כן שומרים על ענווה. הם פשוט שמים את עצמם כפי שהם. על אומנות הענווה

“אני לא רואה שטווס נוהג בענווה כשהוא מציג את נוצותיו. אני לא רואה בעצם איך בעלי החיים, הפרחים והעצים ענווים כשהם מציגים את עצמם בשיא תפארתם”. היא טענה בפניי כשהתחלתי לדבר על ענווה.

זה כל כך נכון. הטבע אכן שם את עצמו על הבימה לעיני כל. אבל אין לזה קשר עם שחצנות או יהירות כפי שמתפרש מתוך הטיעונים והשאלה.

לצורך ההסבר אני רוצה לתת את הגדרתי לצניעות.

צניעות זה להקטין את עצמי מול מישהו אחר או דבר אחר בעולם. בין אם אנחנו עושים את זה כדי לא להיפגע או כדי להימנע מפגיעה באחר.

שחצנות שהיא כביכול הפוכה מצניעות – היא בעצם הצד השני באותו המטבע של הצניעות.

שתיהן; צניעות ושחצנות, מגיעות מאותו המקום- חוסר ביטחון.

כשאני חסרת ביטחון, אני אחביא את עצמי או אבליט את עצמי. סבירות גבוהה שהסיבה לנהוג כך או אחרת נמצאת בתקווה לקבל איזשהוא חיזוק מהסביבה למי שאני. בין אם יפארו את צניעותי או בין אם יסכימו לדבריי השחצניים.

בכל אחד מהמקרים סיכוי קלוש שזה אכן יתן מענה אמיתי למה שאני זקוקה לו וזה- ביטחון עצמי.

כי אם ביטחון תלוי באישור חיצוני הרי שהוא כבר מאבד מכוחו מעצם תלותו.

ענווה היא היכולת שלנו להיות מי שאנחנו בלי להתכופף מצד אחד אבל גם בלי להלך על קצות הבהונות מצד שני. ענווה מגיעה מביטחון עצמי. מאמונה. מסבלנות.

ענווה מגיעה מביטחון עצמי כי כשאני בטוחה בעצמי אין לי צורך לפאר או להלל את עצמי ואת מעשיי. אני יכולה להישאר שקטה ובלי הצורך שמישהו יחמיא לי או יהלל אותי.

ענווה גם יכולה להגיע מאמונה.

אמונה שכל דבר הוא בדיוק איך שצריך להיות וכל דבר מגיע בדיוק בזמן שהוא צריך להגיע ולכן אין צורך לנסות ולזרז על ידי דברי שבח עצמיים או הבלטה עצמית יתירה.

בזמן הנכון, יראו אותי ואת יכולותיי וישכילו ליהנות מהם. (לאו דווקא לשבח אותי, אלא להיעזר בי במה שנכון)

ענווה היא היכולת להיות סבלניים ולחכות שכל זה יקרה.

חשוב לנו לא לבלבל ענווה עם צניעות. הענווה מגיעה מהתפיסה שאנחנו נפלאים איך שאנחנו ולא יותר ולא פחות מאף אחד אחר או שום דבר אחר בעולם.

כשאנחנו בטוחים בעצמנו הצורך להראות את עצמנו במילים, בהידור עצמי, בזילזול באחר או ברחמים על אחרים, משיל עצמו מאיתנו באלגנטיות המדומה לזו של צעיף משי שללא אחיזה בגופנו פשוט נושר.

אנחנו מתבקשים לנהוג בענווה על ידי המורים הגדולים ביותר מכל הזמנים אולי כי ברור למורים אלו שכדי להיות ענווים עלינו להיות מלאי ביטחון אמיתי.

כדי להיות בטוחים, עלינו לדעת באמת מי אנחנו.

כשנדע מי אנחנו, נדע שאנחנו האהבה ובתור האהבה אנחנו פשוט נוכחים וזה מספיק.

אנחנו לא מתחרים, אנחנו לא זקוקים לשום יחס מיוחד מאף אחד ואנחנו בקבלה של הכל והופכים להיות – נותנים.

אנחנו מגישים את האוצרות שלנו לשירות העולם.

אנחנו מביאים לידי ביטוי את המתנות שאיתן הגענו לעולם ועושים בעולם הזה את מה שאנחנו אמורים לעשות כך שאנשים אחרים יזכו גם הם.

במצב הווייתי כזה אין ישות שתישאר אדישה לנוכחות שלנו. הזוהר הזה עובר אל כל מי שנמצא בסביבתנו בכל רגע ומושך אלינו לבבות ואהבות.

המורים הגדולים של כל הזמנים יודעים את זה ולכן מזמינים אותנו לנתיב ההתמרה של הגאווה לאהבה.

של השינאה לקבלה.

של הפחד לאמון.

ולאו דווקא בצמדים אלו במדוייק.

בל נבלבל בין צניעות וענווה ובואו נאהב את מי שאנחנו, נחבק את מה שיש ונבטא את זה בעולם הפיסי עם הכלים שקיבלנו אנחנו במיוחד ובמדויק בחיים אלו.

בואו נראה את נוצותינו.

שלכם,

גיתה

הזדמנות לשתף לעולם

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד ממה שגיתה כותבת

Uncategorized

להיות עסוקים

יש אנשים שדואגים להיות עסוקים בעשייה כל הזמן כדי שלא יהיה להם “זמן לחשוב”. 

יותר קל להיות עסוקים מאשר לעצור ולהתבונן על החיים, על המחשבות, על הרגשות, לא כל שכן, להרגיש.

יש אנשים שחושבים שאם הם עסוקים, זה אומר שהם חשובים ויש כאלה שעיסוקים רבים מובילים אותם להאמין שהם מצליחים.

בגיל 14, כאשר הייתי בכיתה ח’, במסיבת הסיום גיליתי שעבורי, להיות עסוקה ובלי מספיק זמן לכל המשימות, זה נחשב להצליח.

Uncategorized

התמסרות

יש לנו איזה אוטומט בתוכנו שהפחד מביא.

אוטומט שמבקש שלא נשים את כל הביצים באותו סל.

מה זה אומר?

זה אומר שאנחנו לא נתמסר כל כולנו למשהו אחד בלבד אלא תמיד נשאיר אופציות…