גיתה כותבת....

בין צניעות לענווה

הטווס פורס את נוצותיו והטווסה בוחרת להזדווג עם בעל הנוצות המרובות ביותר. אף אחד מהם לא צנוע אבל הם כן שומרים על ענווה. הם פשוט שמים את עצמם כפי שהם. על אומנות הענווה

"אני לא רואה שטווס נוהג בענווה כשהוא מציג את נוצותיו. אני לא רואה בעצם איך בעלי החיים, הפרחים והעצים ענווים כשהם מציגים את עצמם בשיא תפארתם". היא טענה בפניי כשהתחלתי לדבר על ענווה.

זה כל כך נכון. הטבע אכן שם את עצמו על הבימה לעיני כל. אבל אין לזה קשר עם שחצנות או יהירות כפי שמתפרש מתוך הטיעונים והשאלה.

לצורך ההסבר אני רוצה לתת את הגדרתי לצניעות.

צניעות זה להקטין את עצמי מול מישהו אחר או דבר אחר בעולם. בין אם אנחנו עושים את זה כדי לא להיפגע או כדי להימנע מפגיעה באחר.

שחצנות שהיא כביכול הפוכה מצניעות - היא בעצם הצד השני באותו המטבע של הצניעות.

שתיהן; צניעות ושחצנות, מגיעות מאותו המקום- חוסר ביטחון.

כשאני חסרת ביטחון, אני אחביא את עצמי או אבליט את עצמי. סבירות גבוהה שהסיבה לנהוג כך או אחרת נמצאת בתקווה לקבל איזשהוא חיזוק מהסביבה למי שאני. בין אם יפארו את צניעותי או בין אם יסכימו לדבריי השחצניים.

בכל אחד מהמקרים סיכוי קלוש שזה אכן יתן מענה אמיתי למה שאני זקוקה לו וזה- ביטחון עצמי.

כי אם ביטחון תלוי באישור חיצוני הרי שהוא כבר מאבד מכוחו מעצם תלותו.

ענווה היא היכולת שלנו להיות מי שאנחנו בלי להתכופף מצד אחד אבל גם בלי להלך על קצות הבהונות מצד שני. ענווה מגיעה מביטחון עצמי. מאמונה. מסבלנות.

ענווה מגיעה מביטחון עצמי כי כשאני בטוחה בעצמי אין לי צורך לפאר או להלל את עצמי ואת מעשיי. אני יכולה להישאר שקטה ובלי הצורך שמישהו יחמיא לי או יהלל אותי.

ענווה גם יכולה להגיע מאמונה.

אמונה שכל דבר הוא בדיוק איך שצריך להיות וכל דבר מגיע בדיוק בזמן שהוא צריך להגיע ולכן אין צורך לנסות ולזרז על ידי דברי שבח עצמיים או הבלטה עצמית יתירה.

בזמן הנכון, יראו אותי ואת יכולותיי וישכילו ליהנות מהם. (לאו דווקא לשבח אותי, אלא להיעזר בי במה שנכון)

ענווה היא היכולת להיות סבלניים ולחכות שכל זה יקרה.

חשוב לנו לא לבלבל ענווה עם צניעות. הענווה מגיעה מהתפיסה שאנחנו נפלאים איך שאנחנו ולא יותר ולא פחות מאף אחד אחר או שום דבר אחר בעולם.

כשאנחנו בטוחים בעצמנו הצורך להראות את עצמנו במילים, בהידור עצמי, בזילזול באחר או ברחמים על אחרים, משיל עצמו מאיתנו באלגנטיות המדומה לזו של צעיף משי שללא אחיזה בגופנו פשוט נושר.

אנחנו מתבקשים לנהוג בענווה על ידי המורים הגדולים ביותר מכל הזמנים אולי כי ברור למורים אלו שכדי להיות ענווים עלינו להיות מלאי ביטחון אמיתי.

כדי להיות בטוחים, עלינו לדעת באמת מי אנחנו.

כשנדע מי אנחנו, נדע שאנחנו האהבה ובתור האהבה אנחנו פשוט נוכחים וזה מספיק.

אנחנו לא מתחרים, אנחנו לא זקוקים לשום יחס מיוחד מאף אחד ואנחנו בקבלה של הכל והופכים להיות - נותנים.

אנחנו מגישים את האוצרות שלנו לשירות העולם.

אנחנו מביאים לידי ביטוי את המתנות שאיתן הגענו לעולם ועושים בעולם הזה את מה שאנחנו אמורים לעשות כך שאנשים אחרים יזכו גם הם.

במצב הווייתי כזה אין ישות שתישאר אדישה לנוכחות שלנו. הזוהר הזה עובר אל כל מי שנמצא בסביבתנו בכל רגע ומושך אלינו לבבות ואהבות.

המורים הגדולים של כל הזמנים יודעים את זה ולכן מזמינים אותנו לנתיב ההתמרה של הגאווה לאהבה.

של השינאה לקבלה.

של הפחד לאמון.

ולאו דווקא בצמדים אלו במדוייק.

בל נבלבל בין צניעות וענווה ובואו נאהב את מי שאנחנו, נחבק את מה שיש ונבטא את זה בעולם הפיסי עם הכלים שקיבלנו אנחנו במיוחד ובמדויק בחיים אלו.

בואו נראה את נוצותינו.

שלכם,

גיתה

הזדמנות לשתף לעולם

שיתוף ב facebook

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד ממה שגיתה כותבת

Uncategorized

מחוייבות מול התחייבות

כשאני מתחייבת, זה משהו מתוכי שמתחייב. הלב שלי שפשוט נמצא שם ומוכן לוותר על כל שאר הדברים כדי להתמקד בדבר האחד. כשאני מתחייבת זו אני שעושה את ההבטחה ואת הפעולה בעקבות כך.

Uncategorized

למה להתנזר- הצצה לבחירה שלי

אחד השלבים הוא להגיע למתג שמעביר מאוטומט לידני. מפסיקים לפעול מתוך אוטומט ומתחילים לבחור באמת את עצמנו בתוך המסע. לא רק את העשייה שלנו אלא גם את המקום מימנו באה בחירת העשייה.

Open chat
דהרמה- מרכז למדיטציה
שלום,
אשמח לשמוע איך תרצה להשתלב