גיתה כותבת....

נקודת האפס היא אותה נקודה שנחזור אליה בסוף אבל עם תובנות ועם כלים ובעצם במצב הווייתי שונה לגמרי. מצב הווייתי שלא יכולנו להגיע אליו אילו נשארנו בנקודת האפס. נקודת האפס במעגל החיים הפכה להיות נקודת ה-360 מעלות בסוף המסע שלנו. אותה נקודה- שם שונה. מצב הווייתי שונה.

לפעמים כשיוצאים למסע חיפוש עצמי יוצאים מנקודת אפס.

זו נקודה אשר בה רמת הסבל הפנימי מספיק גבוהה כדי לתת לנו מוטיבציה לצאת למסע.

לשפר את מצבנו ולמצוא מזור לסבל שאנחנו חשים כי אנחנו לא חיים בנוח עם הדרך שלנו.

נמאס לנו ללכת סחור סחור סביב הנקודה ואנחנו פשוט יוצאים.

לפחות ככה זה היה אצלי.

נקודת האפס היא אותה נקודה שנחזור אליה בסוף אבל עם תובנות ועם כלים ובעצם במצב הווייתי שונה לגמרי.

מצב הווייתי שלא יכולנו להגיע אליו אילו נשארנו בנקודת האפס.

נקודת האפס במעגל החיים הפכה להיות נקודת ה-360 מעלות בסוף המסע שלנו.

אותה נקודה- שם שונה. מצב הווייתי שונה.

ועדין התחושה, כשמגיעים חזרה לאותה נקודה עם זווית שונה, היא הרבה פעמים של – חזרה הביתה.

לחזור הביתה לבית המקורי שלנו, למי שאנחנו באמת לפני ששמנו עלינו מסיכות ומעילים, שמיכות ומגינים.

שמנו את כל אלו עלינו כי היה לנו “קר”, כי לא היינו בטוחים שכמו שאנחנו – זה מספיק טוב.

כי חינכו אותנו שצריך להתחבא.

שיש תנאים והתניות לקבלת אהבה בעולם הזה.

שנקבל אהבה רק אם נתאים למסגרת מסויימת או להתנהגות תואמת לדרישות החברה או האנשים שאיתם אנחנו חיים.

לחזור הביתה זה לחזור למי שאני ולדעת שזה הכי טוב שיש.

מתוך ענווה. לא מתוך גאווה.

מתוך אהבה ולא מתוך מרד.

מתוך קבלה והשלמה ולא מתוך הסתפקות וצניעות.

המסע עובר דרך כאב.

כאב שחווינו בילדות כי לא התאמנו לחינוך.

כאב שחווינו בילדות כי לא קיבלנו את האהבה שהיה לנו חשוב לקבל- אהבה ללא תנאי. רצינו לקבל אהבה גם כשהתנהגנו שלא על פי איך שהתבקשנו. חיבוק גם כשחזרנו מבית הספר עם ציון נמוך. חום והבנה גם כשלא בא לנו לאכול את האוכל שאימא טרחה ובישלה כל הערב.

המסע עובר גם דרך כעס. כעס על זה שלא הרשינו לעצמנו לבכות עד הסוף את הכאב. כעס על שלא עמדנו על שלנו. כעס על זה שכשהיה לנו כעס אז ניווטנו אותו אל האנשים שאנחנו הכי אוהבים ופגענו בהם בלי שהתכוונו.

המסע ממשיך דרך עצב. העצב על זה שלא כעסנו, העצב על זה שלא הרשינו לעצמנו לבטא. העצב על זה שאי אפשר לחיות ככה עם מסיכות. אין אוויר.

כדי לצאת למסע צריך לבטוח.

לבטוח במשהו. בעצמנו או ביקום או בכוח עליון. לבטוח בשביל, בדרך.

לדעת שהדרך חכמה מההולך בה ולא מתוך קלישאה אלא מתוך ידיעה אמיתית.

ואנחנו יוצאים. יוצאים למסע שלנו בביטחון ורואים כל דבר כסמל ואות עבורנו.

סמל ואות שיש אהבה שאוהבת אותנו בעולם ולאו דווקא באה לידי ביטוי באימא שלנו או באבא שלנו. יש אהבה והיא נמצאת פה.

במסע אנחנו רואים לאן המיינד שלנו נודד. לאן המיינד שלנו “בורח” כדי להרגיש טוב יותר. נוח. ואנחנו רואים את עצמנו מחזירים אותו לכאן ועכשיו. מחזירים את המיינד לעמוד מול הפחדים, הסרטים והשדים שלנו.

אולי אלו בעצם השדים של המיינד ואנחנו עוזרים לו לעבור דרכם.

כדי לצאת לדרך היינו זקוקים למידה של ביטחון.

כדי ללכת בה יהיה לנו צורך בהתמדה, נחישות ומחוייבות.

המחוייבות היא סוג של טקס חתונה שאנחנו עורכים עם עצמנו. שבועה פנימית להיות בטוב וברע יחד. אנחנו והמסע שלנו. לא לברוח. לא לוותר. להמשיך ולהיות. חזקים יחד.

מידי פעם במסע שלנו חשוב להרפות. להרפות מהלחץ. להרפות מהרצון להגיע למקום כלשהוא. לפנות מקום בתוכנו עד רמת התא למשהו רענן וחדש שייכנס לחיינו. ללב שלנו. ממקום לאו דווקא צפוי. רק להניח לזה לקרות.

בתחילת המסע היה עלינו לבטוח ועכשיו עלינו לפתוח.

לחזור הביתה זה מסע וניתן להתחיל אותו כשרוצים.

הוא מסתיים כשהוא מסתיים.

אין צורך לרצות שהוא יסתיים כבר. רק ליהנות מהדרך. להיות במסע ולחוות כל רגע את הכייף הזה שאנחנו בדרך הביתה ואולי כל הזמן הזה אנחנו בעצם כבר שם. בבית.

שלושה דברים מרכזיים: לבטוח, להתמיד ולפתוח בכל רגע ורגע.

כי המסע כבר כאן ואנחנו ההולכים בשביל.

גיתה

הזדמנות לשתף לעולם

2 תגובות

  1. גיתה יקרה,
    מילותיך נוגעות במקומות עמוקים בתוכי וכל כך נכונים. כמה חשוב לזכור שלבחור ללכת בדרך זה העיקר.
    הכתיבה שלך חדה ועם זאת רכה ומחבקת.
    משדרת נחישות וגם הזמנה לנחישות וגם חומלת ומזמינה חמלה לעצמי. תודה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד ממה שגיתה כותבת

Uncategorized

להיות עסוקים

יש אנשים שדואגים להיות עסוקים בעשייה כל הזמן כדי שלא יהיה להם “זמן לחשוב”. 

יותר קל להיות עסוקים מאשר לעצור ולהתבונן על החיים, על המחשבות, על הרגשות, לא כל שכן, להרגיש.

יש אנשים שחושבים שאם הם עסוקים, זה אומר שהם חשובים ויש כאלה שעיסוקים רבים מובילים אותם להאמין שהם מצליחים.

בגיל 14, כאשר הייתי בכיתה ח’, במסיבת הסיום גיליתי שעבורי, להיות עסוקה ובלי מספיק זמן לכל המשימות, זה נחשב להצליח.

Uncategorized

התמסרות

יש לנו איזה אוטומט בתוכנו שהפחד מביא.

אוטומט שמבקש שלא נשים את כל הביצים באותו סל.

מה זה אומר?

זה אומר שאנחנו לא נתמסר כל כולנו למשהו אחד בלבד אלא תמיד נשאיר אופציות…