ההתנזרות שלי איננה כי אני לא מאמינה ב’ביחד’ אלא כי אני הגעתי אל ה’ביחד’ מתוך צורך. לפעמים גופני. לפעמים לקבל אהבה. יחס. מגע.
חלקם אהבתי וחלקם רק את מה שהגוף שלי עשה איתם.
הפסקתי את זה כדי לחקור בתוכי את הצרכים שלי.
חלמתי כל חיי הבוגרים להגיע להתבודדות באיזו מערה רחוקה מאדם.
במהלך VISION QUEST שבו התבודדתי 4 ימים במחבוא במדבר היו שני דברים מרכזיים שהשפיעו עליי, אחד היה ביקור של זאב בלילה השלישי. והשני היה שני טיילים שראיתי לא רחוק ממני. לא יודעת איך הגיעו דווקא לאיזור המבודד שלי. למזלי הם לא ראו אותי.
אבל שתי הנקודות האלו, מבחינתי, מסמלות משהו. הזאב ידוע כבעל החיים שיוצא למסע התבודדות רק כדי לחזור וללמד את ה”שבט” שלו משהו חדש שלמד במסע. יש האומרים שכשהוא לא מתקבל על ידי הלהקה שבה נולד, הוא יוצא להקים לו להקה משלו שאותה ינהיג עם הלב שלו.
הטיילים שראיתי הגיעו לחור נידח בדיוק בזמן שאני שם. כאילו המסר הוא שלאן שלא אלך, תמיד יהיו מי שיצטרפו.
אבל העניין שלי הוא יותר להיפטר מהצורך לקבל ושמישהו יבוא אחריי
ולהיות יותר בחיפוש הדרך ובעיקר- לתת. להיות. לא מתכחשת לכייף שיש בקבלת אהבה. אבל במהלך המסע אני מגלה שאהבה היא מי שאנחנו. ומשהו שאני יכולה לראות בכל יציר נברא, שקיעה, זריחה, פרח, אדם אחר.
מכירים מצב הווייתי כזה שכל דבר מרגש אתכם? זה המצב ההווייתי הראשוני שלנו ושמבחינתי הייתי שמחה להיות בו כל הזמן.
אני חושבת שכל חיי כיוונו אותי להתנתקות. התנתקות מכל מה שנדמה לי שאני צריכה. מכל מה שתוקע אותי בחיים אנושיים של סבל.
סבל. סבל זה חיים שבהם אנחנו הוליכם שולל אחרי אגו. על זה אפשר לכתוב מאמר נפרד ואולי אעשה את זה בקרוב.
אחד השלבים הוא להגיע למתג שמעביר מאוטומט לידני. מפסיקים לפעול מתוך אוטומט ומתחילים לבחור באמת את עצמנו בתוך המסע. לא רק את העשייה שלנו אלא גם את המקום מימנו באה בחירת העשייה. האם מתוך אהבה או מתוך תחרותיות? האם מתוך קבלה או מתוך פחד? האם מתוך גחמה או מתוך חכמה גבוהה?
כשהגענו אל המתג הזה, אין שום דבר שיוכל להוריד אותנו.
אין שום דבר שישנה את מצב הרוח שלנו או יעורר מלחמה פנימית בינינו לבין עצמנו.
זה המתג החשוב ביותר במסע.
ואם זה המסר שאני יכולה להעביר באופן ברור ויביא אהבה, הרי שמימשתי את ייעודי.