אין אדם בלי טיפה של גאווה.
למעשה גאווה היא מה שהופך אותנו לאנושיים.
זו התוספת לניצוץ האלוהי שאנחנו, תוספת אשר משאירה אותנו בגוף הפיסי.
שמעתי פעם מורה אומר שכשהגאווה מתמוססת, הגוף מתרוקן והנשמה לא מצליחה להחזיק אותו לבד.
אולי זו הסיבה להזדקנות והנזקקות שלנו לתמיכה בשארית ימינו.
כדי לאבד את הכבוד של הגאווה ושהנשמה תהיה מסוגלת לעזוב את הגוף בזמן הנכון.
אני זוכרת את אימא שלי מתקשה כל כך להיות תלויה בעזרה.
אחרי האירוע המוחי שלה היא הפכה לחצי סיעודית אבל עם השנים, מצבה הפיסי וגם טיפ טיפה המנטלי, הלך והתדרדר.
זה היה תהליך התדרדרות הדרגתי במשך כמה שנים כשבחודשים האחרונים הפכה לסיעודית ממש.
ראיתי את הקושי שלה.
לא אומרת שזה פשוט
ואני חושבת שמי שלא חווה זאת לאורך זמן, לא יבין.
אבל לפעמים בחיים אנחנו מקבלים את הדחיפה הזו לוותר על הגאווה.
הגאווה מתקשה להיות תלויה במישהוא אחר.
הגאווה מתקשה לשחרר שליטה.
ולפעמים צריך לוותר על הגאווה כדי שנוכל להשתחרר ולהמשיך הלאה.
זה יכול לקרות לנו בימינו האחרונים, זה יכול לקרות לנו במערכות יחסים, במקומות עבודה ובתחומים נרחבים בחיינו.
לכן, כל עוד יש לנו גאווה, אפשר לשמוח על כך ולהמשיך לעשות עבודה על המידות שלנו כדי לעשות כמה שיותר תיקונים ולהגיע לאהבה טהורה, לחופש אמיתי מתלות באהבה מבחוץ או תלות בשינוי העבר שלנו.
ויחד עם הגאווה, לשים לב שהיא לא גולשת ליהירות והתנשאות אלא נשארת שם רק כדי להחזיק את הגוף שלנו על הקרקע.
כי כשאנחנו על הקרקע יש לנו הזדמנות לתקן מידות, לשפר איכויות ולבטא את האהבה שלנו על ידי הכישורים שלנו בעולם.
