יש אנשים שדואגים להיות עסוקים בעשייה כל הזמן כדי שלא יהיה להם “זמן לחשוב”.
יותר קל להיות עסוקים מאשר לעצור ולהתבונן על החיים, על המחשבות, על הרגשות, לא כל שכן, להרגיש.
יש אנשים שחושבים שאם הם עסוקים, זה אומר שהם חשובים ויש כאלה שעיסוקים רבים מובילים אותם להאמין שהם מצליחים.
בגיל 14, כאשר הייתי בכיתה ח’, במסיבת הסיום גיליתי שעבורי, להיות עסוקה ובלי מספיק זמן לכל המשימות, זה נחשב להצליח.
אם יש לי הרבה תפקידים במסיבת הסיום, סימן שהצלחתי.
זה סימן שנבחרתי לכל התפקידים כי אני מוכשרת בכל דבר; משחק, ריקוד, תנועה.
אז אמנם הייתי בכמה תפקידים בהצגה אבל הרבה פחות תפקידים מחבריי לכיתה והיה לי המון “זמן מת” בין התפקידים.
קינאתי בחברים שלי שהיו בריצה מתפקיד לתפקיד ולכן העמדתי פנים שאני כל כך עסוקה, שאני לא מספיקה להחליף בגדים מתפקיד לתפקיד ואפילו כדי להוכיח את זה, אכן איחרתי לאחד הריקודים ועליתי לבמה אחרי שהריקוד כבר התחיל.
זה היה רגע מכונן בחיי כי בשנייה שעליתי באיחור לבימה, קלטתי שזה שקר ששיקרתי לעצמי.
התעכבתי בכוונה ולכן איחרתי וזה בכלל לא בגלל שהיו לי יותר מידי תפקידים אלא כי רציתי להאמין שזה המצב
ורציתי שיחשבו שהייתי עסוקה ושיחשבו שאני מוצלחת ולכן הייתי חייבת לשכנע קודם כל את עצמי בכך.
השבוע נזכרתי בזה כאשר הירהרתי על החיים בכלל ועל החיים שלי בפרט, ועלה בי זיכרון נוסף באותו הנושא- החיים.
כאשר הייתי בת 17, אבא שלי נפטר באופן פתאומי מהתקף לב.
ברגע אחד החיים הפכו למוות.
ברגע אחד הבנתי שזה עניין של שנייה בין חיים למוות.
עם ההבנה הזו תפסתי שאני לא הולכת לבזבז אף רגע. אני הולכת לנצל כל רגע.
ואז עלתה לי השאלה: לנצל כל רגע לשם מה? מה חשוב בעודי חיה? במה חשוב ומשמעותי להשקיע?
זה היה סוג של חיפוש משמעות החיים.
אבא שלי, היה איש נהדר, עם לב זהב אבל היה מאתגר לחיות לידו.
אז קודם כל, היה לי ברור שאני רוצה לנצל כל רגע כדי להיות קלילה ונוחה.
אני רוצה להפוך לאדם שכייף להיות לידו, שמצמיח לחיות לצידו אבל בלי להיות מרצה. לא רציתי לשנות את עצמי על פי דרישות אחרים כי זה היה נשמע לי כמו משהו בלתי אפשרי- לרצות את כולם כל הזמן.
לכן, התחלתי ללמוד לקבל כל אדם באשר הוא. האדם הראשון הייתי אני עצמי.
היום, אני מתחילה להרגיש את הפירות של העבודה הזו שהתחילה לפני כ-40 שנים.
המטרה שמצאתי ששווה להשקיע בה בחיים היא להיות.
להיות אומר לחיות את האחדות עם האלוהי.
לפני כמה ימים היה לי חזיון אשר בו כל האנושות מתקדמת לכיוון האלוהי ואין לנו אלא לעזור ולתמוך אחד בשנייה כדי להגיע לשם.
מערכת היחסים העיקרית שלנו היא עם האלוהי. החשבון שלנו הוא אל מול האלוהי והוא המלווה האישי של כל אחד ואחת מאיתנו.
בינינו, במערכות היחסים שיש לנו עם כל שאר בני האדם, אנחנו רק צריכים לתמוך.
לא לחנך, לא לבקר, לא ללמד ולא לייעץ.
כמובן שכיוון שאנחנו כלי של האלוהי, אז אם מישהוא מבקש מאיתנו עיצה, אנחנו יכולים לבחון את האפשרות לתת אחת אבל להקפיד שזה יהיה מהחלק האלוהי בתוכנו ולא מהאגו.
כי האלוהי אכן שלח חלק מאיתנו להיות מורים ומנחים בעולם הזה.
חשוב לזכור שאנחנו חיים בחומר. הגוף שלנו הוא חומר, הדברים שאנחנו מתעסקים איתם ביומיום הם חומר ולכן עלינו ללמוד להתנהל עם החומר וזה אומר להתעסק עם כסף, רכוש וצרכים של הגוף.
נעשה את זה בתשומת לב לא לתת לגרגרנות, לגאווה, לקינאה ולעוד חסמי אהבה לנתב אותנו אלא נוביל את עצמנו מהלב.
